סיפור ראשון על יצירה וקרבות אבודים

כל מי שנולד עם הרצון ליצור יודע שזה קרב אבוד מראש.

אצלי זה התחיל בילדות ,כמו אצל כולם, (כמו שאמרנו נולדים עם זה).

הייתי מבלה שעות בהכנת צמידים מחוטי רקמה , לקשט את המחברות שלי (ואף פעם לא באמת ללמוד) , לעשות מתנות יומולדת לחברות שלי וכל דבר שהיה מעסיק לי את הידיים בחומר, לא ממש משנה איזה .כמו כל מכורה הייתי אוספת כל חומר אפשרי שאולי יוכל בעתיד להפוך למשהו ,אפילו שפורפרות של טלפון וצינורות של אינפוזיה.

אחרי הצבא מגיע השלב שבו צריך להחליט מה ללמוד ואני רציתי הכל. אז הלכתי ללמוד צורפות בקורס של משרד התעסוקה, ואז צילום ואז עיצוב תעשייתי ואז עיצוב גרפי וגם קצת קרמיקה ו... נו כבר הבנתם, זה חיידק ואין לו תרופה.

להקים עסק דורש אומץ, יש מולך ים גדול של אפשרויות ובהתחלה גם הרבה לבד במרחבים גדולים ולא מוכרים. אבל כמו שכבר אמרתי הרצון ליצור הוא לא משהו שאפשר לנעול בתוך קופסא וללכת לעבוד במשרד (ניסיתי, לא עבד). אז קופצים למים הקפואים ומתחילים לשחות (מתחילים הכי מהר ואז לאט לאט מגבירים).

התחלתי עם סטודיו לקרמיקה בכיף גדול והתרגשות, אחרי שנתיים הבנתי שמשהו לא עובד.

הצורך בחלל נפרד בגלל ליכלוך, הגודל של המוצרים שלי, והתלות בחומר שמתייבש ואי אפשר לעזוב אותו עד שמסיימים גרמו לי להבין שאני צריכה לשנות כיוון.

מה שתמיד אהבתי בכל חומר שנגעתי בו בחיים הוא העבודה בקטן, על הפרטים והעבודה המדויקת. תכשיטים נראו כמו המשך טבעי של כל מה שעשיתי עד היום והם גם משלבים את כל האהבות שלי ביחד, הגרפי , הצילום, הצורפות, העבודה עם חומרים שונים, הקטן. כל מה שלמדתי עד היום התחבר לאחד.

עוד יש לי חלומות , על איזה חומרים מעניינים אפשר לשלב בקולקציות שלי , על איזה צורות שעוד לא בדקתי , על איזה צבעים שעוד לא העזתי לשלב.

אבל כמו בכל דבר שרוצים שיגדל צריך להתחיל מההתחלה.

אז התחלתי.