בערך חודש לפני יומולדת 42 הזדחל לו איזה דיכדוך קל של אובדן משמעות
(מה שדי מוזר כי 42 אמור היה להיות התשובה לכל השאלות כולן, והמבין יבין)
אז נתתי לדיכדוך הזה להשאר קצת בסביבה,
וכשמיציתי אותו חיפשתי את הדרך החוצה.
כשחליתי הקדשתי לעצמי המון זמן,
בלהחזיר לעצמי את שמחת החיים ולצאת מהבור,
עשיתי כמעט רק מה שטוב לי.
אבל מאז החיים כמו החיים,
החזירו אותי לאט לאט לתוך שגרה שוחקת.
כן, גם בלי משרה מלאה ואפילו חלקית,
השגרה שוחקת,
נשמע כמו פריבילגיה,
אבל זה לא,
למצוא משמעות כל בוקר מחדש בלי עבודה ללכת אליה,
זו משימה שמתבררת כלא קלה בכלל.
אז החלטתי לעצור שוב,
ולחזור למקום הזה של לעשות דברים שעושים לי טוב.
מפה לשם יצאתי לעוד מסע, בלי מטרות,
רק לחפש השראה ולראות לאן זה יקח אותי.
אני עוקבת אחרי המון אנשים מוכשרים
(מדהים שהיום לעקוב אחרי מישהו זה לגמרי נורמלי)
אבל רציתי מפגש אמיתי כזה, פנים אל פנים.
וחשבתי(בדיעבד) אולי גם לכתוב על זה.
ולאסוף את כל המפגשים האלה, פשוט לראות מה יוצא.
#5.6.23 מפגש ראשון SabaiSabai הסטודיו של דגנית דהן.
לקח לי הרבה זמן לכתוב על המפגש הזה,
כי כשהייתי אצלה בכלל לא ידעתי שבא לי לכתוב על המפגשים האלה.
לדברים קצב משלהם.
אז דגנית.
הכרנו כשהיא היתה מרכזת המחלקה (מקווה שאני צודקת בתיאור התפקיד) לעיצוב תעשייתי במכללת הדסה.
אני סיימתי את הלימודים ונשארתי שנה לעבוד במחלקה,
מה שבעצם הפך אותה לבוסית שלי
דגנית היא גם ובעיקר מעצבת אריזות ומוצרי נייר שהם פשוט וואו.
לפני כמעט ארבע שנים כשהחלטתי שאני רוצה להיות מעצבת אריזות,
היה לי ברור שאני מתקשרת אליה, לשמוע קצת איך זה ומה בכלל זה אומר.
תגובה מיידית שלה היתה 'יאללה, בואי תהיי איתי כמה שעות ותראי'.
מפה לשם,
כל אירוע עיצוב האריזות נגדע בשיאו,
שלושה שבועות אחרי שהתחלתי לעבוד בגרפיקה בצלאל גיליתי שאני חולה.
כמאמר הידוע "הכל לטובה".
כשהחלטתי על כל המסע הזה (הנוכחי)
שאני קוראת לו בשם המקורי "האדם מחפש משמעות".
ישר חשבתי עליה שוב.
התקשרתי אליה בלי מטרה,
'סתם לבוא לשבת איתך, לשמוע ממך תובנות על העולם.'
'יאללה, בואי'.
איזה כיף שיש אנשים כאלה.
הגעתי לסטודיו המהמם שלה והתנחלתי שם כמה שעות
עד שלא נשארה לה ברירה אלא לסלק אותי כי יש לה מיליון פרוייקטים לסיים.
כשיצאתי הרגשתי למעלה,
אחרי הרבה זמן של למטה.
חזר לי החשק לעשות,
חזר לי החשק לחפש,
לעבור שוב מחומר לחומר,
להתעסק עם נייר,
לעשות קצת כובעים מצמר,
לרקום.
הרבה זמן שאני תוהה מה לעשות עם כל הדברים שאני מכינה,
כל פעם אני נכנסת לפרוייקט חדש ובסוף נשארת עם מלאי של דברים,
שביננו,
פשוט אין לי כוח להתאמץ למכור,
פחות הכיף שלי בחיים.
ועכשיו הבנתי שאני לא צריכה לעשות כלום.
פשוט ככה.
לתת לזה להיות בעולם.
מדהים מה מפגש עם האנשים הנכונים יכול לעשות.
אז תודה
תודה ששוב נתת לי לבוא וסתם להיות, ולשמוע, וללמוד, ולקבל השראה.
התמונה המצורפת היא קופת חזיר מנייר(עבה) שעשויה רק מפריסה אחת וגומיה.
מוצר של דגנית שהתאהבתי בו מהרגע הראשון. תמצית של גאונות.
Comments