מולטי

בחיים.

זה הכל עניין של הגדרה.

לתת שם לדבר.

בלי זה אנחנו, או שאולי אדבר בשם עצמי, אני. קצת אבודה.

אני חיה במעברים,

למדתי צורפות, ואז צילום, ואז עיצוב תעשייתי, ואז עיצוב גרפי.

היה לי סטודיו לקרמיקה, ואז סטודיו לתכשיטים, ואז פשוט סטודיו.

הלכתי לאלף סדנאות, בכל חומר אפשרי (כמעט),

בכל סדנא אני מתלהבת וקונה את החומרים,

כדי לשחק ולראות מה יוצא.

היום אני כבר צריכה מחסן.

בתוך כל הדבר הזה, תמיד התגנבה לה איזו תחושה לא נעימה ברקע.

על זה שאני עוברת מדבר לדבר, תחושת כישלון,

על זה שאני לא מצליחה להתמיד, להישאר בתחום אחד

ולפתח אותו לכדי מומחיות.

לאחרונה התחלתי תהליך ליווי עם רונית בכר,

רונית מלווה עסקים, בעיקר של יוצרים,

אני לא לגמרי מגדירה את עצמי כעסק ,

זה סיפור קצת מורכב, ובכל זאת, הרגיש לי שזה בול בשבילי.

מצאתי אותה במקרה, דרך הפודקאסט המלא השראה

של רחלי לילה- 'יוצרים מן הכלל' (ממליצה ממש להקשיב לו)

שגם אליו הגעתי במקרה כשחיפשתי בפעם הראשונה בחיי פודקאסט (כן אני בדיליי),

כי משעמם לי בנהיגה, בדרך לקורס עיצוב תיקים בשנקר (שעליו עוד ידובר בהמשך).

אבל בחיים אין מקרה, או לפחות לא לתפיסתי.

אחרי שיחה או שתיים עם רונית, היא קראה לי מולטי.

אף פעם לא חשבתי על עצמי כמולטי, אחת שעושה הכל מהכל.

תמיד ידעתי שיש יתרון בזה שאני רב תחומית,

אבל אף פעם לא נתתי לזה שם.

כשחשבתי לעומק על ההגדרה הזו שהיא נתנה לי,

הבנתי שאני צריכה להפוך את התקליט (זהו, אני רישמית מהדור הקודם),

ולראות את המעבר מדבר לדבר לדבר, באור חיובי ולא כישלון.

נתתי להגדרה הזו לרחף שם בחלל כמה ימים.

נפל האסימון (שוב הדור הקודם הזה)

אני עוברת מחומר לחומר

פשוט כי אני אוהבת חומר.

לא חומר מסויים,

אלא חומר.

כשאני מגדירה את עצמי כמי שאוהבת חומר,

הגיוני שאלמד עליו כמה שיותר.

מצאתי משהו שפיתחתי לכדי מומחיות.

כמו שאמרתי,

בסוף הכל עניין של הגדרה.