פריז אני באה...

טרמינל je t'aime

הכל התחיל מגעגוע.

עשרים שנה פלוס מינוס שלא הייתי בפריז,

בשנה האחרונה ממש חיפשתי מי שיבוא איתי לפריז וכשזה לא צלח החלטתי שזהו, הגיע זמן לנסוע.

העיר הזו בשבילי היא קצת כמו הבית השני שלי,

בית שלא ביקרתי כבר המון זמן.

אז לפני יומיים קניתי לי כרטיס,

אירגנתי מהר את כל הפרטים, מלון , ביטוח ושות'.

זה לא מובן מאליו בשבילי כי לא טסתי לבד כבר שנים,

והרגשתי שאני כבר קצת לא זוכרת איך עושים את זה.

ואם מצרפים לזה חרדת טיסה, אז בכלל.

לפני כמה שנים טסנו ליוון,

הטיסה מאתונה לאי פארוס היתה במטוס קטנטן ורעוע עם פלופלורים.

רגע לפני שנגענו בקרקע המטוס עלה חזרה למעלה בלי להסביר אפילו למה.

מאותו רגע מסך שחור, חרדה.

מאז ממש קשה לי לעלות על טיסות,

אבל אין סיכוי שאני אתן לפחדים שלי להשתלט לי על החיים, אז נסעתי (עם כדורי הרגעה בתיק ).

נתראה בפריז